חגגתי לאחרונה את יום הולדתי ה-46, גיל מכובד עם הרבה קילומטרז' של עשייה לצד ציפייה ותקווה להמשך מוצלח גם בעשורים הבאים. הגיל הזה, שלווה עם שינוי משמעותי בחיי, פרישה מצה"ל בדרגת סגן אלוף ולאחר 25 שנות שירות, הביא אותי להרהורים רבים על הדרך שעשיתי, על האתגרים שעמדו בפניי לאורך השנים ועל דרכי ההתמודדות שלי.
בתסריט של חיי ישנם קווים משותפים לחייו של כל אדם בגילי, חייתי חיים מגוונים ומלווים בקשיים ואתגרים לצד שמחות והישגים, עליות לצד מורדות, אך הבנתי שבדרכי שלי ניסיתי לפלס לי דרך בתוך אתגרי החיים עם מצפן אישי, "המצפן של האושר". במהלך חשבון הנפש שלי התחברתי מאוד לפילוסוף היווני אריסטו, שחי במאה ה-4 לפנה"ס, לדבריו, "אושר הוא משמעות ותכלית החיים ואליו מכוון כל המין האנושי", לטענתו כל מעשי בני האדם- חיפוש אחר אהבה, קריירה, ילדים, הנאות, חופשות, כסף, נועדו על מנת שנהיה מאושרים, כדי שנרגיש טוב, כדי שנהלך בעולם שמחים ומרוצים. שאלתי את עצמי מדוע אנו פועלים כדי להיות מאושרים , מדוע אנו מצליחים לזקוף לזכותנו הישגים אישיים, משפחתיים וכלכליים, אך לא בהכרח אנו תמיד חשים סיפוק ואושר. המסקנות שהגעתי אליהן התחלקו ל-3 (כמו כל דבר בצבא), הסיבה הראשונה היא שהאושר הנו חמקמק, רגעי, אנו מתרגלים במהירות ובקלות לדברים המשמעותיים ביותר בחיינו - להצלחות, לאהבה, לכסף ומפסיקים להתלהב מהם ולשאוב מהם אושר לאורך זמן. הסיבה השנייה היא שחיינו מאופיינים בשגרה המשתלטת על חיינו, נגזרים מן השגרה הרבה מחויבויות שאינן גורמות לנו סיפוק ושמחה ואנו מוצאים את עצמנו שקועים עד מעל לראש בעשייה מעייפת ורוטינית, בריקנות ובחוסר סיפוק וגם מי שניחן במצב כלכלי טוב, בבריאות פיזית ונפשית סבירה אינו "פורח" מחדש בכל יום ויום וחי חיים נלהבים. הסיבה השלישית היא שהחיים מספקים לנו גם הרבה אתגרים והפתעות אשר לעיתים מעציבים ומחלישים אותנו- כישלונות, אכזבות, טרגדיות ופרידות הן מנת חלקנו מדי פעם .
בעת השינוי שעברתי בתהליך הפרישה מצה"ל חשתי תחושות של כאב, עצב וחששות לנוכח עתיד בלתי ידוע. שאלתי את עצמי שוב ושוב "מה יכול לגרום לי להרגיש טוב יותר בתקופה הקשה הזו? איך אוכל לחוש תחושה של סיפוק, תקווה, ביטחון עצמי? החלטתי שכדי להרגיש טוב יותר אני צריכה מטרה ראויה שתחזק אותי ותגרום לי לראות טוב יותר את הכוחות הגלומים בי. המטרה שבחרתי בה הייתה מעט הזויה- החלטתי כי תוך ארבעה חודשים ארוץ את ריצת המרתון הראשונה בחיי- מרתון טבריה 2012. כדי שתבינו עד כמה הרעיון הזוי אספר קצת רקע על עצמי... גדלתי כילדה עם עודף משקל, בגיל צעיר מאוד כבר הייתי בפיקוח רפואי, הספורט היה עבורי דבר ששמור לאנשים שנולדו עם גנטיקה טובה ומבנה גוף מתאים, תמיד רציתי לעשות אבל לא האמנתי שאוכל וככל שהתבגרתי הדבר הלך והתרחק ממני..במהלך שרותי בצבא נשלחתי בגיל 38 לקורס פיקוד ומטה במהלכו הוכרחנו לרוץ 3 פעמים בשבוע בפקודה, היעד היה ריצת 12 ק"מ בתום הקורס,לאחר 4 חודשים. התחלחלתי וגיחכתי לשמע הרעיון ובררתי מייד היכן משרדו של הרופא כדי שאוכל לקבל פטור מפעילות גופנית לאור כאבי הגב שסבלתי מהם, באותה תקופה. לשמחתי הרבה משרדו של הרופא היה רחוק ולוח הזמנים בקורס לא הותיר לי הרבה זמן פנוי, אז לא הייתה ברירה והתחלתי לרוץ. בהתחלה היו אלו 100 מ', אח"כ ק"מ שלם ובתום הקורס- לא יאומן, הצלחתי לרוץ את אותו מרחק דמיוני של 12 אלף מטרים, הרגשתי אושר, שמחה, סיפוק, התקשרתי לכול אחד ואחד ממכריי וסיפרתי על חדשות המופלאות, אפילו הוצאתי את ביתי, שהייתה אז בכיתה ד', משיעור כדי לבשר לה על הבשורה המרעישה. בתום הקורס החלטתי שקיבלתי מתנה, הריצה אפשרה לי לחשוב, להרגיש טוב, להראות טוב והחלטתי להמשיך ולהתאמן כדי לשמר ולטפח את האושר שלי. ההחלטה לרוץ מרתון לא הייתה פשוטה עבורי, התרגלתי לריצות רגועות ומהנות של פעמיים בשבוע, למרחקים של עד 10 ק"מ, איך מגיעים מפה ל-42.2 ק"מ? זו קפיצת מדרגה ענקית- לא פשוט לקום מוקדם בבוקר, לוותר על תפקידיי המסורתיים עם הילדים, לבקש עזרה מבעלי, לרוץ בחום ובקור, לסבול מכאבים ולפעמים מדלקות, היו הרבה סיבות לזנוח את החלום, למעשה בכל פעם שהתחלתי ריצת אימון ארוכה הייתה לי סיבה להפסיק ושאלתי את עצמי ,"למה לעזאזל אני עושה את זה ?", התשובה תמיד באה בסוף האימון, כשתחושת הניצחון והסיפוק האישי חלחלה לתוכי, הרוגע הפיזי, תחושת האושר האמיתית. כדי להתמיד במטרה נעזרתי באנשי מקצוע, נצמדתי לתכנית אימונים, קראתי על מרתונים, נפגשתי עם רצי מרתון ושאבתי מהם השראה ואנרגיה, לא עניינה אותי התוצאה ואיך אני ביחס לאחרים, החלטתי שאני עושה כמיטב יכולתי וכל הישג שלי הוא אישי.
האימונים למרתון, בהסתכלות לאחור, היו מדהימים ומעצימים, התאמנתי בים, בעליות המטורפות של מעיינות הסטף, לאורך הירקון, בחופשות ובימי חג. המטרה המדהימה הזו שהצבתי לעצמי והדרך המופלאה אליה חיזקו במקביל את האופטימיות וההעזה שלי והקרינו גם לתחום המקצועי. התחלתי לפסוע בצעדים קטנים ובטוחים גם לעבר הקריירה הבאה שלי, נרשמתי ללימודי אימון בבר אילן, לקורסים בפסיכולוגיה חיובית ועוד. ריצת המרתון עצמה הייתה קשה מאוד, כפות הרגליים שלי היו מלאות בשלפוחיות, מסלול הריצה היה ריק מקהל וממעודדים, היו קטעים שבכיתי מייאוש ורציתי כבר להיות אחרי, לא תמיד האמנתי שאצליח להגיע אל הסוף, ראיתי בדרך גם כאלו שלא הגיעו. את חציית קו הסיום, מלווה בילדיי ובחבריי, בוכה וצוחקת, לא אשכח לעולם, הגשמתי את החלום והרגשתי אושר עילאי שמלווה אותי עד היום בכול פעם שרצות לי בראש תמונות מהאירוע.. המצפן והמגדלור הפנימי שלי אל האושר התווה לי את הדרך אל המרתון , אל השינוי שעשיתי בקריירה שלי. משכירה וגמלאית הפכתי לעצמאית ואני משמשת היום כמאמנת, כמנחת סדנאות ,כיועצת ארגונית ומרצה, אני נהנית מאוד מהעשייה החדשה שלי ומלאת סיפוק מההצלחות המקצועיות והכלכליות שלי ורואה בה מרתון נוסף של החיים. מצפן האושר הביא לפתחי בחירות והחלטות רבות אשר היו כרוכות בלקיחת סיכונים, בתכנון, בנכונות לאימון והשקעה מאתגרת אך בסוף כל אלו מצאתי את עצמי מאושרת מהדרך ומהתוצאה . הספורט, הבחירות המוכוונות לאושר הנם חלק מהכלים בהם אני משתמשת כדי להיות מאושרת לצד הכרת תודה, אמונה, טיפוח חברים, משפחה ועוד. את השימוש בכלים אלו עשיתי לאורך השנים בעזרת אנשי מקצוע מתאימים שליוו אותי ועזרו לי להתאמן לחיים מודעים וטובים יותר. הדבר אינו קל, אך אפשרי וכדאי, כל מציאות נבנית פעמיים, פעם אחת בדמיון ורק אחר כך במציאות וכדאי להתחיל בצעד קטן שיוביל לעוד צעד קטן, עד שנגיע אל המטרה אליה אנו שואפים לאורו של מצפן האושר, גם רומא לא נבנתה ביום..!
מאחלת לכם חיים שמחים, מספקים ומלאים ברגעי אושר,
שלכם, לילי שעשוע
